"אחרי 7 באוקטובר חזרתי די מהר לבארי, בערך שלושה שבועות אחרי. זה היה חודש שכולנו הסתובבנו במלון כמו זומבים, בקהות חושים. היה מין מיסוך של כולם אל מול מה שעברנו. סיפורי שכול מדרגה ראשונה ושנייה, ובקושי בכינו. באותם ימים הגעתי לקיבוץ בפעם הראשונה ואני זוכרת שלא התרגשתי או בכיתי, כלום. הסתכלתי על משהו שמנותק. ממני והלאה. הרגשתי כאילו החיים שלי נעצרו ב-7 באוקטובר והתחלתי חיים אחרים, ביקום מקביל. כשראיתי את הבית השרוף לא האמנתי למראה עיניי. לא הבנתי מתי הם הספיקו לעשות את זה, ולמה. מה, לא מספיק להם כל מה שהעבירו אותנו עם החטיפות?

"הבת הבכורה שלי יובל (בת 18 - ט"ג) הייתה במקרה בבארי עם חברים מהקיבוץ. כשהם הגיעו לבית שלנו היא נכנסה להתקף חרדה עוד מחוץ לקיבוץ והוציאו אותה החוצה. אורן ואופיר (בנות 14 ו-15 - ט"ג) הגיעו לבארי רק למסיבת עיתונאים עבור חטופי בארי. הגענו קצת לפני כדי לראות ביחד את הבית. אני זוכרת שהן בכו, היו בהלם טוטאלי. רוב הילדות שלהן הייתה בבית הזה וכל הזיכרונות היו שם. הן התחילו להרים דברים מהרצפה, שהיו פעם חפצים שלנו, ולומר לי 'אמא, אני לא מאמינה שזה מה שהם עשו'. הן חשבו שהבית נשרף בקטנה, לא האמינו שלא נשארו קירות וגג ושהכל נהרס. הבגדים שלהן, הנעליים שלהן, אלבומי התמונות, כל הדברים שקשורים ליוסי. הצלחתי להציל חנוכייה של אמא שלי ששיחזרו לי ואוסף בובות של אורן, שהיו בארגז סגור".

היה לך גם רגע לבד בבית כדי לחשוב מה קרה למקום שבניתם בו משפחה?
"בטח, בשלב הרבה יותר מאוחר. במשך חודשים עשיתי סיורים באזור למשפחות קרובות ולחברים, דיברתי בלי הרבה רגש, כאילו זה לא שייך לי. הייתי מראה את הבית לאנשים שאירחתי שם לאור שקיעות יפות בפרגולה הענקית שהייתה לנו שם, וזה לא עשה לי כלום, המבנה עצמו. חשבתי אפילו שאולי יש משהו טוב בזה שהכל נשרף, כי אם היו לי את כל הזיכרונות מיוסי ומהחיים הקודמים - היה לי הרבה יותר קשה. אני מתגעגעת ליוסי כל רגע ורגע, אבל חוץ מהתמונות בטלפון לא נשאר לי כלום שיישב מול העיניים, שום אלבום חתונה להתפרק עליו.

"ביום שהרסו את הבית אמרתי בהתחלה שאני לא פנויה לבוא ושהם יכולים להרוס. אבל במקרה באותו יום הייתי בקיבוץ קרוב בשביל העבודה והקבלן התקשר ושאל אם ארצה לראות איך הורסים את הבית. האמנתי שלכל דבר יש את הסיבה שלו, אז הלכתי לשם לבד והייתי שם משהו כמו ארבע שעות. שמתי כיסא מתחת לעץ של השכנה וראיתי כל רגע של ההרס הזה. כשסיימו נשאר רק הממ"ד, עליתי למעלה, לפרגולה של השכנה בצד השני, ובמשך שעה נתתי לעצב להציף אותי. כל הזיכרונות שם,שלוש בנות שגידלתי שם עם יוסי, הקפה שלנו ביחד בבוקר, הבירה בערב במרפסת. הרגשתי את השורשים שלי נחרבים, שאני תלושה. כי בית הוא משפחתיות, ויוסי ואני היינו אנשי בית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי עצובה על החומר".

‍מתי תחזרו לבארי?
"היינו אמורים לעבור כמשפחה לשכונה חדשה בבארי, לבית שיוסי ואני עיצבנו יחד. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות, ישר אמרתי באינסטינקט הראשוני 'מה פתאום, אני לא יכולה לעבור לבית שעיצבתי עם יוסי וחשבנו שעות וימים על איפה למקם את הקירות, מקום שחשבתי שנזדקן בו'. אני עדיין לא בטוחה מה אני אעשה".